הכתף המתנערת בטלטלה פראית מצד לצד זעזעה שכבה דקה ונעימה של שינה. נדב. נדב. נדב פתח את עיניו במצמוץ מבולבל כשמישהו גחן אליו בפנים קרובות, נשען על כיסא האוטובוס והניח יד כביכול נעימה על כתפו. הוא הטה את הראש חזרה אל החלון ועצם עיניים חזק יותר, בתנועה מיואשת המנסה לחזור אל הנעימות שהייתה מנת חלקו לפני כן אך לא תשוב, ושוב ניעור פראי שבכוונה אינו מתחשב ברגשות. נדב, יאללה. הגענו למקום.
בסדר בסדר, אני קם הוא פתח עיניים רושפות לעבר המשכים הנודניק. רק תן לי רגע.
כשהתרחק המישהו נדב חבט שנית את ראשו בחלון והביט דרכו אל הרחוב. קבוצות נערים מתגודדות שם בקבוצות קטנות וצפויות מראש, תיקי בית-ספר על גבם. להתפקס, להתפקס. איפה אני? רגעים של חוסר תשובה כשהעיניים מנסות ללכוד איזו תשובה ברורה שידעו לכל ההתרחשות הפעלתנית הזאת. הנה, כן. טיול של הישיבה התיכונית לתל אביב. איזה יופי.
הוא גרר עצמו בפנים חמוצות למטה, לא מגיב למבטו הנוזף של הנהג שהרים גם את קולו יאללה קדימה זה תל אביב פה אין לי את כל היום. שלוש מדרגות מרופדות יורדות והוא ברחוב, מופתע מהשמש החמה שמלהיטה את הרחובות וחונקת את הנשימה. אך רק לרגע; הוא התחבר בזריזות לאודי ויעקב שנשענו על ארון חשמל והביטו גם הם בעיניים עייפות על הכביש. אתם יודעים לאיפה הולכים היום? שאל. יעקב אמר שכנראה להיכל העצמאות שנמצא פה בסביבה. נדב רטן: איזה שעמום, חבל שלא לקחו אותנו לאטרקציות האמיתיות של תל אביב. נקווה שאיכשהו נצליח להעביר את הסיור הזה בשלום.
הם באמת ניסו לעבור את הטיול בשלום: התלחששו רק מאחורה ובמעברים ולא קטעו את המדריכה כשלא היה צריך, אבל הנזיפות והצקצוקים והמבטים מהרבנים הובילו את נדב לסמן ליעקב ולאודי להישאר בחדר אחרי שהקבוצה עוזבת אותו, ובפתח לחדר הבא הוא עצר אותם ובחיוך עיניים שאל אם בא להם פיצה ועוד דברים מעניינים יותר מויכוח פנים-ציוני על ירושלים או תל אביב. אודי כבר היה בקטע ורק יעקב עשה פרצופים של לא רוצה ולא שייך. אתה יודע, נעץ בו נדב מבטים, אתה לא חייב לבוא איתנו. ויעקב החזיר אין דבר כזה, אם הולכים אז הולכים.
ההתחמקות מהמוזיאון הייתה משימה קלה. בכניסה הם שאלו מישהי באיזה כיוון יש פיצרייה קרובה, ופשוט התחילו ללכת בשדרות הרחבות של רחוב רוטשילד. נדב ואודי החליפו ביניהם חיקויים של המדריכה עם הקול המצפצף והתפוצצו מצחוק, ויעקב נגרר אחריהם וסובב לעיתים קרובות את ראשו לאחור לראות שאף אחד לא מגיע אליהם בריצה. מתי אנחנו מתכננים לחזור? ואיך נתרץ את זה שנעלמנו? השניים השקיטו אותו תפסיק להיות כזה לחוץ, תשתחרר קצת יעקב, הכל טוב. פיצה לא נראתה באזור, והם החליטו לפנות שמאלה ולהמשיך לחפש. הם נעשו רעבים, והשמש כבר נעמדה באמצע השמיים כשסוף-סוף ראו חנות פיצה גדולה עם שלט ניאון מהבהב. מיד כשנכנסו צעק נדב למוכרת שתביא להם מגש משפחתי גדול, ומיהר החוצה לתפוס שולחן עץ שווה.
כשהתיישבו נדב פנה ליעקב ואמר לו תגיד, אחי, מה יושב עליך? אתה נראה כאילו אתה לא איתנו. יעקב נאנח. לא יודע, נדב, מוזר לי כל הסיפור. למה בחרת לנו מקומות בחוץ? מישהו מהישיבה יכול לעבור ולראות אותנו כאן.
נדב הרים את משקפי השמש שלו אל מעל המצח ותקע ביעקב מבט. תראה, יעקב, אתה יודע מה הבעיה שלך? שאתה חושב שאתה מעניין מישהו בישיבה, באמת. בעצם, יותר מדויק: שהם אמורים לעניין אותך. מה כבר יכולים לעשות לך על זה – שיחת נזיפה? מה הפחד הגדול? בסוף בחיים העיקר הוא לא שהשגת עוד כמה נקודות בבגרות או מילה טובה מהר"מ, אלא שחווית את החיים האלה בגדול, עד הסוף. המוכרת ניגשה אליהם עם המגש ונדב ביקש ממנה אם היא יכולה להביא בבקשה גם אבקת שום ותבלין לפיצה ואבקת צ'ילי ורוטב צ'ילי, וחרדל דבש שיהיה למקרה שיתחשק. הוא קרע חתיכה מהמגש, מילמל בורא מיני מזונות ונגס בשפיץ של משולש שקורי גבינה צהובה השתלשלו ממנו מטה.
הם אכלו במהירות ותוך כדי דיברו על המיונים לצבא. יעקב אמר ששמע מאחיו שסיירת מטכ"ל זה ממש לא זוהר כמו שזה נשמע, וסך-הכל יוצא לך לעשות מבצע או שניים בשירות אם בכלל, אז נראה לו שהוא ינסה ללכת לשלדג. אודי הסכים איתו באופן כללי, אבל טען ששלדג הם אליטיסטים מתנשאים וצריך ללכת למקומות שיש בהם עבודה קשה ואמיתית כמו סיירת גולני או פלס"ר גבעתי, ונדב חלק על שניהם ואמר שהוא לא מאמין לכל הברברת הזאת, שבסוף יש סיבה טובה שאת המבצעים המעניינים באמת נותנים לסיירת מטכ"ל ושזו ההכשרה הכי קשה ומקצועית שיש. אבל נניח, שאל אודי, רק נניח שלא תצליח להתקבל לסיירת. לאן תלך? ונדב ענה בלי למצמץ: עוקץ. אם לא המקום הכי טוב אז לעבוד עם כלבים.
כשקמו לשלם בקופה וללכת יעקב פתאום שאל: תגידי, איפה תעודת הכשרות שלכם? המוכרת שאלה אותם מה הוא רוצה, כשר פה. לא, צריך תעודה שבאמת כשר. נדב ניסה להשקיט אותו מה הסיפור שלך, מה כבר יכול להיות לא כשר בפיצה? לא היה בה טעם של חגבים.
אבל יעקב התעקש, והמוכרת קראה לבעל הבית שאמר בטח כשר פה, בוא תראה. יעקב נכנס מאחורי הדלפק והבעלים הראה לו שקית קמח שעליה יש חותמת "כשר". הנה, ראית?
עכשיו יעקב הוביל את הקצב ושניהם ניסו להדביק אותו. יעקב, תירגע עם הקצב אנחנו אחרי אוכל, ויעקב רשף עליהם אני לא מאמין שיצאנו כאלה מטומטמים. איך לא בדקנו כשרות לפני, איך? הם שתקו והמשיכו ללכת-לרוץ אחריו. נדב נעצר ליד אתר בנייה והתנשף, ואודי קרא ליעקב לעצור. חכה רגע יעקב, הכל טוב. הוא הסתובב אל נדב וראה אותו תוקע מבטים בבניין, ממצמץ ומנסה להיזכר. מה הסיפור, נדב? שאל ולא נענה.
נדב המשיך למצמץ בעיניו, מסתנוור מקרני השמש שחדרו מבעד לעצים והוטלו ישר על פניו. הוא המשיך להתבונן במבנה ובקורות הברזל הכבדות והחלודות שהוברגו אל תוך קירותיו. ההבנה חילחלה באיטיות אל תוך ראשו, כשרף דביק הגולש על גזע עץ.
אחר כמה רגעים נפקחו עיניו והוא קפץ כמו מטורף מעל גדר-הפח ונעלם בתוך המבנה. אודי קפץ גם הוא ורדף אחריו במדרגות, עד שנכנס אל תוך אולם אפור ריק וגדול. אור צהוב וחמים חדר מבעד לפתחים שהיו פעם חלונות.
נדב הסתובב הלום באולם, עבר מפינה לפינה וניסה למשש את האוויר. בפניו ריחף דבר-מה לא ברור. אודי ניגש אליו לאט, משתדל שלא להפריע לנדב באמצע הסערה. נדב הסתובב אליו בעיניים לחות. אני לא מאמין שהם עשו את זה, אתה מבין? אשכרה מכרו את המבנה.
מה קרה?
אתה זוכר את סבא שלי, כן? זה שהיה מגיע אלינו הביתה ושר בקולי קולות? אז הוא היה גבאי פה בבית הכנסת הזה. היינו נוסעים אליהם כל חג. זה אזור הילדות שלי. הוא החל להצביע אל עבר פינות החדר: פה הוא ישב, שם היה מחלק הסוכריות, בפינה מאחורה שיחקתי הורדת-ידיים עם אח שלי.
מה שקרה זה שעם השנים הקהילה התפוררה וגם הוא כבר נהיה זקן ועבר לבית-אבות, היו כבר שנים דיבורים באוויר שאולי ימכרו את המבנה ליזם נדל"ן שיעשה ממנו משהו גדול יותר, אבל לא האמנתי שזה אשכרה יקרה מתישהו, אתה מבין? תראה מה עשו למקום.
אודי נתן לנדב עוד כמה רגעים לעכל, ואז טפח לו על הכתף ואמר יאללה, בוא, יעקב כבר חזר ואנחנו מאחרים. חייבים לזוז.
במוזיאון הם הסתננו בשקט חזרה אל השכבה שבדיוק אכלה סנדוויצ'ים לארוחת צהריים. איש לא הרגיש בכך.
*
באוטובוס חזרה מעט אחרי שקיעה, כאשר השמיים כבר איבדו את זוהרם והם רק הולכים ומכהים את צבעי הצהוב והלבן והכחול שהיו בהם כשעוד הייתה שמש. יעקב ישב, חיבר אוזניות לבנות למכשיר קטן ולחץ על כפתור ההפעלה. עיניו נדדו על פני חבריו הנרדמים, מחייכות לעצמם ניצחון קטן של מי שהתגבר על העייפות. הוא התעכב רק לרגע על פניו של נדב, שנשענו על החלון והיו שקטות ושלוות ותמימות עד מאוד, והמשיך הלאה.
[ב]
איך זה הגיע מנדב לפודל? זה סיפור די פשוט. נדב תמיד היה טיפוס חמוד וחייכן בכל מקום שהוא היה בו – בבית, בתיכון, בסניף. זה היה ערב אחד כמה שבועות אחרי שנדב הגיע ליחידה. אסף ראה אותו יוצא מהמקלחת עם המגבת מסביב לצוואר ואמר לו בואנה אחי אתה כזה קטן וחמוד כזה, פודל כזה. החבר'ה פרצו בצחוק ונדב חייך את החיוך שלו שהיה מתוח קצת וממיס לבבות. מאז הוא היה פודל.
אסף היה קצת הפוך ממנו. קצת הרבה. לא כל כך ברור איך הכניסו אותו ליחידה עם כל הבלאגנים שהוא כל הזמן היה עושה – הוא התחמק מרוב הקידורים שהמפקדים היו עושים להם, ועדיין צעק על כל מי שלא עבד כמו שצריך. מהטיפוסים האלה שבא לך לחנוק, אבל אתה יודע שזה אף פעם לא יקרה. מטר תשעים גובה ורוחב כתפיים של מתאגרף תאילנדי מורידים אותך מזה די מהר. לאסף הדביקו את הכינוי אמסטף, אבל איכשהו הוא דווקא די חיבב את זה.
החודשים הראשונים ביחידה לא היו קלים לנדב. בכלל לא. איך שהם ירדו מהאוטובוסים של הבקו"ם, צעירים מפוחדים על מדי א׳ שעומדים ורועדים מהקור המקפיא של לילה במדבר, עמד שם מולם המ"פ וצעק עליהם שבשביל ללכת לישון הם צריכים לזחול עד הפלוגה, וחסר למי שהוא יתפוס אותו מתחלב והולך דרך הכביש כי אנחנו בכלל לא צריכים אתכם פה, עושים לכם טובה אז בבקשה אל תירקו לנו בפנים. הם זחלו שם עם הקיטבג על הגב, שהיטלטל מצד לצד והתמרח בכמויות בוץ לא הגיוניות, ונדב חייך לעצמו את החיוך הקטן שלו וחשב סוף סוף הגעתי למקום של גברים אמיתיים, בדיוק כמו שעודד סיפר לו.
לפי השם אפשר היה לחשוב שנדב הוא ילד מצטיין ושקט, מהחנונים האלה של חמש יחידות, אבל זה לא כל כך מדוייק ואפילו די חוטא לאמת. בשביעית הר"מ שלו תפס אותו לשיחה ואמר לו נדב מה יהיה עם ההברזות שלך, זה לא נגמר ולא מתאים ואני בכלל לא מתחיל לדבר על הדברים האחרים ששמעתי עליך, ונדב החליט להפסיק לחייך ולשתוק ולדבר דוגרי ואמר הרב אתה יודע מה הבעיה שלכם, והרב שהתרגש פתאום שסוף סוף נדב פותח את הפה שאל מי זה אתם. המורים. כן נו מה, והמה שלו היה כזה של זקנים עם ה׳ ארוכה כזאת, כמו איזו כבשה שנשמטה לה הלסת, וזה עיצבן עוד יותר את נדב והוא אמר שאתם לא מספיק גברים בשביל לעשות דברים כמו שצריך. אתם כל הזמן הכלה וקשב חינוכי ויאללה יאללה בקיצור, אם באמת הייתם מאמינים במה שאתם עושים פה לא הייתם משאירים חצי שכבה, רק מה נוח לכם להישאר בעמדה כזאת מתפלפלת עם הזקן ולומר זה דור הגאולה והמצב מסובך, ואתם נשארים כאלה קטנים אז מה הפלא שאף אחד לא שם עליכם קצוץ.
הרב הסתכל עליו במבט של מה לעזאזל אתה רוצה, ונדב הסדיר קצת את הנשימה ואמר לא משנה. סליחה הרב, אתה צודק. אני אשתדל להשתפר, מבטיח. ומבפנים חשב הוא לא מבין בכלל. הוא לא מסוגל להבין כי הוא כזה איש חינוך.
וזה מה שהחזיק אותו באקטים הקשים של ההכשרה. הוא לא נשבר כשהקפיצו אותם באמצע הלילה לזחול את הגבעה עם ווסט ואלונקה, ולא כשבמסע המ"מ החליט שהם הלכו לאט מדי והוסיף להם חמש קילומטר, בעלייה, עם פצועים לסחוב על הגב באחד על אחד. ולא כשחטפו שבתות על ימין ועל שמאל על שטויות שבכלל לא היו באשמתם אבל למי אכפת, וגם לו לא היה אכפת כי הוא ידע שזה חלק מהקטע, שבכל מקרה סוגרים פה עשרים ושמונה וזה סתם תירוץ לסבן אותם שהיה להם סיכוי לצאת הביתה. הכל בראש הוא סינן לעצמו, הכל בראש. המפקדים פה ממררים לך את החיים כי הם מאמינים שאתה יכול להיות חזק וגיבור. זה לא סתם כל הקאדרים האלה, זה כדי לחשל אותך ולגרום לך להיות אישיות של פלדה. לכל דבר קטן יש ערך, לכל הקפדה על ציוד וסדר יש מטרה. בסוף יש אויב שצריך לעצור אותו בשער.
בערך אחרי שנה, כשנדב כבר היה חטוב ושרירי ושזוף ברמה שצחקו עליו שהוא יותר שחור מאנדבט, הוא שמר במאהל של הצוות ופיזם לעצמו איזה שיר שקט, משהו שמתאים לשעות האלה של הלילה. המפק"צ ניגש אליו ואמר לו נדב, כן המפקד, סוף זמן כל הצוות היה על הרגליים, ציוד מלא ופק"לים עליכם, ארבע צא. נדב זינק לאוהל בטירוף וצעק הקפצה הקפצה, ארבע דקות על ציוד מלא בחוץ, וכולם התעוררו וקפצו מהשק"שים והתארגנו באמוק. בסופן של ארבע דקות המפק"צ התחיל לצרוח עליהם שהם סמרטוטים, הביצועים שלכם בשבוע האחרון היו פשוט ביזיון, כתם ליחידה שיש לה חיילים כאלה. אין בעיה, מי שקשה לו אני אעזור לו לעבור למשהו טוב בג׳וב. שמעתי שחסרות משקיות ת"ש בקריה. באתם לפה להיות סמרטוטים או לוחמים?! – ואת המילה לוחמים ירק בחצי צעקה, והם כמובן צעקו חזרה לוחמים המפקד. אני לא שומע מה אתם נקבות, והם צרחו לוחמים המפקד! אז בואו נראה מה אתם שווים. שבע דקות פתחתם לי חי"ת מדונדשת על ראש הגבעה שם, וחסר לכם שיש מעצורים בשרשירים של הנגב. שבע צא!
הם רצו את העלייה התלולה, מתנשפים כמו סוסים אבל לא מוותרים, מושכים זה את זה על הסלעים שהיו בגובה מטר או שניים. בסוף שבע הדקות החי"ת הייתה למעלה, והמפק"צ עשה פרצוף שנגעל מעצמו ואמר תרדו מהציוד שלכם. כשהם סיימו להסדיר את הנשימה הוא התחיל לחייך. טוב חבר'ה, הגיע הזמן לומר לכם שאתם עושים עבודה מעולה.
רגע של שקט ותדהמה.
מה לעזאזל הוא אמר עכשיו.
כן, תדעו לכם שעשינו לכם חיים לא קלים, אבל זה היה בשביל להפוך אתכם לחיילים הכי טובים שיש לצה"ל להציע. אני מבסוט עליכם, על רוח הלחימה שלכם ועל מה שהשגתם עד לפה ועוד תשיגו בהמשך. ולא רק אני רציתי להגיד לכם את זה, אלא כולנו – וכשאמר כולנו התרוממו שאר המפקדים מאחורי קפל קרקע סמוך עם מבט של ניצחון בעיניים.
יש פה פיצות וקולה, אבל לפני זה יש את הטקס המסורתי של היחידה. תפתחו שעון! והחיילים אחריו צועקים, כשחיוך מרוח להם על הפנים והם קולטים מה עומד לקרות, שעון המפקד!
סוף זמן שברתם דיסטנס, בהגדרה, שלוש דקות. שלוש צא!
התחילה שם התגוששות: אגרופים, בעיטות, פריקת מתח ועצבים שהצטברו במשך שנה של עבודה קשה. נדב עמד בצד וגוש רע התחיל להחליק לו מהגרון לבטן. פתאום הוא פרץ בבכי היסטרי. הוא ניסה להפסיק, אמר לעצמו נדב אל תהיה ילד תתגבר על עצמך ועל הבכי המטומטם הזה – אבל הבכי רק התפרץ יותר ויותר, ואמסטף לקח אותו הצידה ואמר חבר'ה שמישהו יעזור לי להרגיע אותו, לא יודע מה קרה לפודל. אולי הילד ראה מכות ונבהל, וואלה לא יודע.
[ג]
אני מתלבט כבר כמה חודשים מה לעשות אחרי השחרור. בסוף אטוס להודו או לדרום אמריקה, אבל אני לא רוצה לעשות את זה ישר מהבקו"ם. אתה יודע, כמה חודשים ככה לעבוד ולעשות כסף. אין הרבה בעובר ושב. מה למה? יש לי חברה, ויש לי חיים שאני רוצה גם לצאת לבלות בהם ולא רק להחנק בבית. בקיצור, ואל תבלבל את המוח, יש לך רעיון טוב במה לעבוד?
נדב מסיים לדבר ונוטל עוד שאיפה שמדליקה את קצה הסיגריה בלהט אדום בוהק. שעת לילה מאוחרת והוא יושב עם נועם, הסמל של צוות בוזגלו, בפינת העישון המכוסה ברשת הסוואה. יש לו עוד חודשיים לשחרור, ומחשבות על העתיד כבר מתחילות לרוץ אצלו בראש. אחרי שלוש שנים בצה"ל הגיע הזמן לחזור אל החיים האמיתיים.
נועם מציע לו את כל הדברים הבנאליים: עבודות חקלאיות, קבוצות תיירים, אבטחת מעברים. תגיד לי מה אבטחת מעברים, נראה לך שאחרי שלוש שנים אני אעמוד שמונה שעות ואשגיח על השעמום?
נועם מחייך אליו. חבל, חשבתי אולי קצת נחת רוח תעשה לך טוב. תראה אותך כולך קפוץ כזה. אתה עדיין מחפש אתגרים אחרי כל השנים.
וואלה כן, עדיין יש לי רצון לגלות את העולם.
נועם מוציא נייר ריזלה נוסף ודוחס עליו חופן של טבק. מה עם האופציה של דרום סודן, חשבת עליה?
שוּ דרום סודן? מה אני, מהאו"ם?
לא או"ם אחי, אני מדבר איתך בליגה אחרת לגמרי. יש חבר'ה שמארגנים להם שם אימונים והם מרוויחים מזה מלא כסף.
אם כבר עובדים באופן לא חוקי עדיף לי להכנס לעסקי הגראס.
לא, גבר, הכל חוקי לגמרי. אתה בא לשם כמה חודשים, עושה להם קצת פזצטות ואימוני פרט-חוליה, ומקבל תנאים שהם חלום. זה בטוח לגמרי, תשאל חבר'ה שכבר עשו את זה. תחשוב על זה כמו על טיול חינם לאפריקה עוד לפני הטיול הגדול.
וכמה מרוויחים על דבר כזה?
שלושים עד שלושים ושלוש קיי.
שלושים ושלוש קיי כפול ארבעה חודשים שהם מאה שלושים ושתיים אלף שקל ישראלי חדש. בכסף הזה אפשר לקנות אוטו ולשלם עליו ביטוח מקיף, לממן את התואר, לכסות לאמא את המינוס בבנק, לצאת לחו"ל פעמיים, לקנות מתנת יום הולדת שווה לאביה.
כל זה עוד בלי לגעת בכלל במענק השחרור שלך.
ארבעה חודשים ומשכורת שאפילו בהייטק אפשר רק לחלום עליה.
חודש אחר-כך המ"פ מאשר לו לצאת בוקר אחד למרכז כדי למלא טפסים בחברה שמארגנת את כל העסק הזה. אני מכיר את הבעלים הוא אומר לו, תמסור לו ד"ש ממני ותראה איך דברים מסתדרים. נדב מספר על זה לאביה בשיחת טלפון: זה סך-הכל ארבעה חודשים בדרום סודן, וזה בכלל לא מסוכן כמו שאת מדמיינת.
כשהיא מתלוננת לו הוא גולל את עיניו אל הפקקים של איילון ומתפלל שהתנועה כבר תזוז. נדב, אין לי תחושה טובה לגבי זה, חוץ מזה קראתי על המקום הזה דברים מאוד לא-טובים באינטרנט.
מה כבר קראת?
לא יודעת, תיאורים על חיילים שמתעללים בנשים וילדים, או זה שטובחים שם בכפרים שלמים.
תגידי, נראה לך שאני אהיה שותף לדבר כזה? מה אני מפלצת? הוא מתיישר במקומו ומסתיר את הפלאפון בכף ידו כדי שלא ישמע אותם כל האוטובוס. תאמיני לי שאם אני שומע או אפילו מריח על דבר כזה אני קם והולך. האהוב שלך לא יעזור לאנשים כאלה. הפוך, אני כנראה הולך לעזור לאלו שמגינים על האזרחים.
אני מתחננת אליך, אל תחתום על שום דבר לפני שאתה בטוח מה בדיוק קורה שם. בסדר?
אין בעיה מותק. אוהב אותך.
בניין רגיל בלב גוש-דן. נדב עולה במעלית אל תוך קומת שיש חום וזול ומתיישב על ספסל המתנה ליד המשרדים. המזכירה יוצאת ושואלת אם יש פה נדב, וכשהוא מרים את היד היא אומרת שעוד כמה דקות יגיע תורו. היא חוזרת פנימה כשמישהו מאחוריו קורא לו:
נדב, זה אתה?
נדב מסתובב כדי לראות גוף ענק מתנפל ומוחץ אותו בתוכו. בשארית האוויר שלא נפלט מראותיו הוא מחרחר: אמסטף, עזוב אותי רגע, תן לנשום –
אמסטף משחרר אותו כשחיוך ענק מרוח על פניו. מה נדב, מה אתה עושה פה?
היי אסף, טוב לראות אותך. שנים –
כן, שנים.
איפה אתה היום?
עוד רגע מתחפש"שים מביסל"ח ואומרים שלום לתאילנד. ספר קצת, איך ביחידה?
כשהגיע תורו של נדב הוא הזדרז להכנס מבעד לדלת. כשהתיישב על הכיסא המרופד נשארו לו כמה שניות עד שהמראיין סיים להקליד את ענייניו במחשב, אז הוא חשב איזה באסה זה לדעת שאסף גם כן מתמיין לתפקיד הזה. נדב לא סבל אותו מתחילת המסלול, וכשהוא נשר מהיחידה הוא לא הצטער עליו יותר מדי. טיפוס כזה, אמר אז בשיחה אישית עם המפקד שלו, לא ראוי להיות לוחם ולא ראוי לפקד על לוחמים.
המראיין סיים את הקלדותיו ופנה לנדב בצרור שאלות. נדב הנהן במקומות הנכונים, שאל שאלות הבהרה במקום שזה היה מתבקש, ובסוף מצא את עצמו אוחז בשלושה דפים מהודקים זה לזה ובטופס התחייבות לשמירת סודיות. תגיד לי, הוא שאל את המראיין, כמה זמן יש לי להחליט?
המראיין שיחק בעט שבידו. עד שאתה יוצא מהחדר הזה.
אין לי זמן להתייעץ? לחשוב על הכל פעם נוספת?
המראיין תקתק את העט על השולחן, ואז שמט אותו. תראה, אני אהיה איתך כנה: אנחנו רוצים לארגן הכשרה ראשונית כבר בעוד חודש, הזדמנות כזאת לא תחזור בזמן הקרוב. זה או אתה, או הבחור הבא שעומד להכנס אלינו לראיון עוד מעט. אז תחשוב בבקשה טוב טוב:
מה אתה רוצה לומר לי?
נדב קם ממושבו. הוא ניגש לחלון רחב-הידיים והביט ברחבי תל אביב שוקקת החיים. עיניו תרו אחר מיקום מדוייק ונמלאו כשמצאו אותו: הנה הוא, מגדל המשרדים החדש שעמד במקום בית הכנסת הנמוך והטוב של סבא, יימח שמו.
שלושים ושתיים קיי כפול ארבעה חודשים שהם מאה עשרים ושמונה אלף שקלים ישראליים חדשים. מינוס של אמא בבנק, לתרום למשפחה נזקקת איזה טיול בצפון שיעודד אותה, להתחתן עם אביה בגן אירועים בטבע.
תוך כדי שרבוט חתימתו בתחתית כל אחד מהעמודים נדב מסנן: הרי בכל מקרה מישהו עומד ללכת ולעשות את זה, ואמסטף? הזבל הזה פשוט לא ראוי להיות מפקד.
פתיחת צירים 