אל הציפור

ישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים

 

כמובן שהטלטלות שלו עצבנו את המערכת. הוא היה ציפור תמימה ולא הבין שיש פה חוק וסדר, ושכל השירוֹת שהוא דולה בדמעה ומזה בצעקה מוטלות בהם ומפעפעות את הכעס שהם תמיד החביאו, אז כנראה הוא היה ציפור תמימה למדי שזה ימשיך לעבוד ככה

ולחשוב שעוד ישבנו ביחד מול שולחן עץ ונוף נפרש לאופק מואר והוא פנה אלי בדמע ושאל האומנם, ואני לבי יצא אבל בפנים חתומות המשכתי להרעיל אותו במשפטים שלא שייכו לו, משפטים דומים מדי למשפטים שלהם. ישב בפנים נפולות כשעוד פרשתי מילים לנגדו בהתלהבות וסיימתי בתוכחה, וכל שעשה הוא למלמל שזה לא התשובה שלו אבל הוא ממש שמח שזה מספק אותי ובהצלחה וכמו שעלה כך יצא. וכמה שהוא עדיין למרות כל השחור שהוא אכל והם הרי לא הרשו, פחדו שזה יקלקל ומעוות והוא הרי צדק. הוא היה חייב לפרוץ החוצה מכל המחנק שאני נושם לרווחה. פחדם השתלם, יום אחד נמוג ואני הייתי כמתרוצץ מטורף זורק פתקינו לכל עבר וצורח-אימים צורח-אימים

אבל אני ניחמתי וממשיך לנשום והוא עוד מעופף לו לתומו

מודעות פרסומת